כתב-היד במכתביו של אורי צבי גרינברג עצור, מוקפד וזוויתי. השורות ישרות, קיימת הקפדה על סימני פיסוק ועל ניקוד. ניכר שכל אות וסימן מחושבים: הוא חשש לפעול בצורה ספונטנית והתייחס בשיקול-דעת וברצינות תהומית לכל אירוע.
הטיוטה למכתבו מאפשרת לראות את אופן המחיקות. קשה לקרוא מבעד לקווים המושחרים והמושחזים כמו במסור את אשר כתב בתחילה. גם לצורת המחיקה בכתב-היד יש משמעות רבה. אם מתחקים אחר הזמן והאנרגיה שהושקעו בפעולת המחיקה, רואים כי זו גזלה ממנו משאבים נפשיים לא מעטים. בקוברו את מחשבותיו המוקדמות ובכסותו אותן תחת מחיקות העט הכבדות, גרינברג לא בהכרח כיוון לפעולה של הסתרה, שהרי זוהי טיוטה בלבד. פעולתו זו היתה טעונה בכעס עצור המופנה פנימה. התנועות הזוויתיות והחדות חושפות את מימד הביקורת העצמית שלו ואת הכעס האגור בו, על שהעז לבטא על הנייר מחשבות או רעיונות שלא נוסחו בקפידה.
הכתב מכונס בתוך עצמו, כל התנועות חוזרות ל”אני”, לחלק האמצעי בכתב, והשוליים ישרים כסרגל, עם חלוקה לפיסקאות.
אם נצרף תופעות גרפיות אלו לכעס הפנימי, הבא לידי ביטוי במחיקות, מצטייר פרופיל של אדם קפדן מאוד, שדרש מעצמו אמות-מידה גבוהות של משמעת, שלא קיבל את הטעויות שעשה, לא סלח לעצמו, והתייסר נוכח כל פעולה שלא עמדה בסטנדרטים הגבוהים שהציב לעצמו.
למרות חומות המגן החדות והמושחזות, שבעזרתן התמודד עם העולם, גרינברג נותר חשוף: החלק האמצעי של האותיות חלש והתנועה הססנית, וסביבו הוא משרטט קווים חדים, מחושבים, ללא תנופה. ניכר כי הוא ניסה לבנות כלי מלחמה זוויתיים כדי להגן על פגיעותו, אך לא אחת פצעו כלים חדים אלו את נפשו. סימנים אלה מעידים כי גרינברג התקשה לבטא רגשות בצורה ספונטנית, נלחם בעצמו ושאף לשליטה עצמית ולשלמות. עיסוק ביומיום ובהנאות החיים הפשוטות התפרש בעיניו כבזבוז זמן ריקני. הוא ניתב את רגשותיו למישור הרעיוני, נצמד לעקרונות ולאידיאלים, שהיו עבורו דרך ברורה בתוך אי-הוודאות של אישיותו השבירה. כאשר לא הצליח להגשים את מטרותיו במלואן, הוא ייסר את עצמו, שקע בדכדוך וחש מקופח. אולם עד מהרה היה מתעשת, נזכר בנתיב העקרונות שהתווה לעצמו, השחיז את חוד החנית, הכין את חיציו הביקורתיים ויצא ללחום את מלחמתו ולגייס לוחמים חדשים לעקרונותיו.