ש"י עגנון: האדם החושב

כתב-ידו של עגנון זעיר ויש תחושה שנזקקים למיקרוסקופ כדי לקרוא בבהירות את האותיות. הלחץ של העט על הנייר חלש, הקו עדין, אוורירי ושברירי. תופעות גרפיות אלו מצביעות על גישה רוחנית וחשיבה פילוסופית, עם יכולת הפשטה רבה. מאחורי כתב-היד ניצב אדם מופנם, שחש חוסר נוחות מול העולם הגשמי והעדיף תיאוריות על פני מגע עם אנשים.
האותיות הזעירות מעידות על תחושת נחיתות מול היקום. עגנון הכיר באפסיותו של האדם, במובן הפילוסופי הקיומי. על-פי כתב-ידו נראה כי היה לו דימוי עצמי נמוך, והוא העדיף להתנתק מרגשותיו ולבטא את הפן השכלי שלו, המנתח והחושב.
עגנון בנה לו עולם של הגות, ראה בחיי היומיום מטרד והגיע למסקנות תבוניות טהורות. דומה כאילו לא רצה "להתלכלך" בחיים האנושיים האפורים.
רפרוף העט על הנייר והעיצוב הצר של האות מעידים על כושר התמצאות וערנות שכלית המופנים למישור העיוני בלבד, מתוך ציפייה למסעות אינסופיים במחשבות. נראה כי הסופר חש חוסר-אונים ובלבול כשהיה עליו להתמודד עם המציאות היומיומית ועם משימות שדרשו ממנו התמצאות מעשית.
דף הנייר אורגן בקפדנות רבה והאותיות הקטנות והצרות דרשו מהכותב צמצום ושליטה בתנועת הכתיבה. דבר זה מעיד על פרפקציוניזם ושליטה עצמית מופרזת, עד-כדי החנקה של כל הבעה רגשית ספונטנית. האותיות החדות והזוויתיות מסמלות מרירות, נוקשות וביקורתיות רבה ביחס של הסופר לעצמו ולסביבה.
במקביל לסימנים הגרפיים המעידים על הערנות השכלית של עגנון, ניכרת בכתב-היד גם נטייה להיצמד בנוקשות לעקרונות. נראה כי הסופר התבונן על העולם בצורה חשדנית ומבוקרת. בעזרת ראייתו החדה בחן את הסובבים אותו, חשף סתירות, אי-דיוקים וחוסר עקביות והגיב בהתנשאות ובריחוק. ממרומי עולמו האידיאי, ממגדל השן שבו התבצר, נראו לו מגוון ההתנהגויות האנושיות, הסכסוכים האישיים והוויכוחים החברתיים חסרי משמעות ובזבוז זמן משווע. הוא העדיף להתעמק בסיבתיות של העולם ומצא לו קישורים רעיוניים מרתקים בעולמו הפנימי העשיר.
בהיותו טיפוס מופנם, לא חש הסופר צורך לשתף את הסביבה במחשבותיו. הוא שאב הנאה מרובה מקריאה ומכתיבה, שהיו עבורו תחליף לחוויות חושיות, ובעזרת האינטואיציה המפותחת שלו יצר עולם רוחני משלו, עם מסגרת של כללים קבועים וברורים.
בכתב-היד אין שימת לב לצורת האות. עגנון לא השקיע כל מאמץ בצד הייצוגי, הוא התעלם מדעות של אחרים, וסביר להניח שהצטייר כאדם בעל הרגלים מוזרים, שלא התעניין בזולתו. החתימה שלו נראית כמו כל מלה אחרת בטקסט. דמיון מוחלט כזה מעיד על אותנטיות, תוך ויתור מוחלט על גינוני טקס המקובלים בחברה האנושית.