" נו — בני אדם חביבַי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם?" סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי

" נו — בני אדם חביבַי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם?" סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי
"הימער חכם", סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי על כלב תחש ושמו הימער /ניצה פרילוק, עיתון "הארץ", 2/12/2017

 

הימער חכם היה כלב ממשפחת הטַכְסים [התחש]: שחום וגוו ארוך וכרסו כמעט שנוגעת בארץ, רגליו קצרות, כֶּרע לכאן כרע לכאן וזנב די ארוך ודק. חוטם ארוך ואוזניים ארוכות שמוטות, בחינת אלונטית — אחת המשפחות הנבונות ביותר שבין הכלבים.

ושמו "הַיְמַער" — ראשי התיבות: הניה, יוסף, מרים, עמידנב ריבקין. על שמם של בני ידידי ריבקין. ארבעה בנים ובנות היו לריבקין: עמינדב הבכור ויעקב הצעיר שבחבריו, הניה ומרים — הבנות. ומכיוון שקראו לכלב "הימער", לא קיפחו שכרו של מי שהוא.

כלב חכם ומחוכם היה. חופשי לנפשו, הלך ושוטט במקום שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה בעיר סווינמינדה, מן החולות והפלג'ה של רובע הקייטנים על חוף הים עד העיר סווינמינדה גופא אשר על הנהר סווינה.

לא היה איש בעיר, כמובן מיושביה הקבועים, שלא הכיר אותו, וכנראה לא היה איש בעיר שלא הכיר אותו — הימער.

פתאום בלילה, בעשֹר, קול יבבה דקה: הימער עומד על ידי הדלת. לא יועיל לך שום דבר עד שתפתח את הדלת. הימער מתגעגע על מי שהוא ממכיריו בעיר. את המכות יספוג, את הבשר שתזרוק לו יבלע, את פסיגי הסוכר יקח — וישוב ליבבתו. ואז — ככלות הכול פותחים לו את הדלת, והוא החכם מזדרז לצאת.

עובר יום, עוברים יומיים — בעשר בלילה על יד הדלת קול יבבה דקה: מזל טוב! הימער חזר הביתה, מכשכש בזנבו, מביט בכל אחד ואחד מאנשי הבית, ופונה אל פינתו שלו.

ולא היה איש, פרט לבאי הקיץ, שלא הכיר אותו. נחת רוח גדולה נהנתה מזה הגברת ריבקין.

אלא אמרו חכמים: אליה וקוץ בה.

בבוקר נפתחת הדלת ושוטר הרחוב נכנס: "שלום לך, גברת ריבקין".

"שלום לך, אדוני ומורי מר גדקה. מה חדש?"

"שתי מרקאות קנס עלייך לשלם. הימער שוב טייל אתמול בפרומונדה" [בטיילת].

שני חודשים וחצי — בקיץ — הומה רובע הקייטנים של סווינמינדה מהמון הקייטנים הבאים להתרחץ בימהּ. הקייטנים אנשים מפונקים, הם מפחדים מכל כלב שאין עליו שרשרת בעליו, שמא ינשוך, אינם רוצים שייטפל לכלבם הגזעי שלהם, אינם רוצים שיבוא ושיכעיסם וייגע בבגדיהם הנקיים. ועליהם כל קיומה של העיר במשך השנה. ואז מופיעה מודעה מטעם העירייה: איסור קשה חל על כל כלב להיכנס לפלג'ה [רצועת החוף הסדורה] ואין שרשרת שלו בידי בעליו. קנס ישלם.

את הימער לא צדים, לא גובים עדות מי הוא ולמי הוא — השוטר יודע נפש בהמתו; הוא פונה ישר אל גברת ריבקין. וגברת ריבקין יודעת: כן, נכון הדבר. את הקנס משלמים, את הכלב סוגרים, שמים עליו משמר. אלא מאי? כעבור יום ימצא פרצה ויצוא יצא, והלוך ילך למקום שהוא רוצה, ואולי לפלג'ה.

אבל פעם אחת לקחנו אותו אנו בעצמנו — וברצון רב עשינו לו נחת רוח זו.

זה היה בערב, ואנו רצינו לפנות אל הים. קשרנו את [השרשרת] לכלבנו שלנו, ואנו הולכים. תיכף ומיד הרגיש בדבר הימער וכבר נטפל אלינו. אנו מגרשים אותו והוא שב, אנו זורקים בו אבן והוא חוזר. וכך הגענו עד פשפש הקייטנה. ובו ברגע שהכניס הימער את חוטמו אל מחוץ לפשפש, נסגר הפשפש — והוא נשאר בחצר. עמד הכלב על מקומו, הרים חוטמו והסתכל בנו. ומכיוון שלא שֹמנו אליו לב, פנה לנו עורף וכהרף עין נעלם.

הייתה החצר גדולה ושלושה פשפשים לה "ימה צפונה ונגבה", ככתוב.

ומה גדל תימהוננו, כשסבבנו את החצר, והיה מצד זה עומד הכן ומחכה לנו, הימער. הוא הבין שפנינו הימהּ, ויצא בפשפש הפונה הימה. עמד וחיכה לנו. מלא תקווה. צריך היה לראות את פרצופו שלו בעמדו לפנינו — חוכמה האירה את פניו הכלביים, העיניים מבריקות, וחיוך, חיוך ממש, ערמומי ממש, אופף את שיניו הלבנות.

ואותן עיניים פיקחיות אומרות: "נו — בני אדם חביביי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם? לא מבין כלב אם אדם משליך חליפתו, משפר עצמו כנגד המראה — שהוא רוצה לעזוב את הבית? ואם הוא לוקח את כלבו אתו — האין זה סימן שהוא הולך לטייל? ואם שֹמים על צוואר הכלב את שרשרתו, בקיץ — האין זה אומר שהולכים דווקא אל הים? אם רוצה כלב להיטפל אליכם, כלום לא אל פשפש הפונה הימה עליו לצאת? אוי בני אדם, בני אדם תמימים אתם, ויש להביט בכם בחיוך, כן בחיוך".

והיה כל כך נחמד — שקשרנוהו במטפחת אל שרשרת כלבנו, והובלנו אותו אל הפלג'ה.