בעקבות קבלת מילות השיר “ירושלים של זהב” בכתב ידה של נעמי שמר למכון “גנזים”, נזכרה מלכה עמיר-מנדלבאום, מתנדבת המכון, בקשר המיוחד והמרגש שלה לשיר.
בשנת 1967 צבא שירתי בלהקת פיקוד-מרכז. תקופה זו זכורה לי במיוחד – ולו רק בגלל “מלחמת ששת הימים”.
הייתי רגילה לשיר סולו. בלהקה נאלצתי להסתפק באי-אילו שורות בשיר “טנגו תורנות” – שהיה פופולארי למדי בעת ההיא. דווקא לקראת סוף השירות הצבאי בלהקה, חל מהפך משמעותי בקריירת הזמרה שלי. בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ולאחריה, הופענו בלי סוף בפני החיילים. הלהקה התחלקה לכמה צוותי הווי, כל צוות הופיע במקום אחר. והנה יום אחד הרחקנו נדוד עד העיר עזה, מרובת עצי דקל וחוף ים נפלא. תחת כיפת השמיים סלסלתי בגרוני כששרתי לחיילים את “ירושלים של זהב”.
שבועיים לאחר מכן, הגיע במפתיע לאכסניית החיילות בה גרתי, חייל מילואים בשם גדעון ריבלין (יו”ר ארגון “כנס”) הוא בא לחפש את החיילת השחרחורת, מלהקת פיקוד מרכז ששרה לחיילי המילואים בעזה. כשנפגשנו, ספר לי בהתרגשות שהתרשם מאוד משירתי, ובישר לי שהוא בוחר בי לשיר את ירושלים של זהב” בערב הפתיחה של קונגרס בינלאומי שאירגן באותם ימים. לקונגרס המכובד שייערך כמה ימים בירושלים, סיפר, יגיעו משלחות של ראשי ארגונים וקהילות יהודיות מכל רחבי תבל, כדי לחגוג את ניצחוננו ולתרום למדינה לאחר המלחמה. הוא הוסיף ואמר שאת שירתי ילווה נבל בלבד. הייתי המומה…אין ספק שהוא הפתיע אותי בגדול…
קיבלתי אישור צבאי, ושבוע לאחר מכן כבר נסעתי לירושלים כדי לעשות חזרות עם עדינה הר-עוז הנבלנית. חודשיים לאחר מכן בקיץ 1967 הגיע ערב הפתיחה החגיגי של הקונגרס בנוכחות ראש הממשלה לוי אשכול ונשיא המדינה זלמן שזר דאז ואישים מכובדים אחרים. לגדעון ריבלין היה חשוב שחיילת תשיר שם. רצה הגורל ויומיים לפני השתחררתי. שמרתי לי מדים ועליתי לשיר אזרחית המחופשת לחיילת לכל דבר…
על רקע שירתי הוקרנו תמונות של ירושלים המאוחדת. רגעים אלה על בימת בנייני האומה, באירוע ההיסטורי, מול אולם מלא וגדוש באנשים מכל העולם, היו עבורי חוויה של פעם בחיים. בתום הערב ניגשו אלי אורחים רבים וביקשו שאחתום להם על התכנייה המהודרת. ברגעים אלה ניגשה אלי גם יו”ר לשכת התיירות אנה שר ז”ל והודיעה לי באופן חגיגי שמעתה ואילך, נופיע עם השיר “ירושלים של זהב” לפני תיירים במלון “קינג דוד”. וכך, במשך שנה שלמה נסעתי מתל אביב לירושלים להופיע בפני התיירים. חוויה מאלפת שסללה את דרכי לקראת בואי ללמוד באקדמיה למוזיקה ומחול ע”ש רובין.
פרט מעניין הקשור לתמונה ההיסטורית הזו מ-1967 הוא שכשהרגשתי דחף עצום לשלוח לנעמי שמר את התמונה הזו כמעט ארבעים שנה לאחר שצולמה, לא שיערתי כלל כי קיצה קרב ובא. לצערי לא הספקתי לשולחה, הידיעה המרה על מותה השאירה את התמונה מיותמת בידי. כמו כולם הרגשתי צורך לעלות לקברה בכנרת. בקרבי נשאתי את הסיפור האישי שלי הקשור לשירה “ירושלים
של זהב”. הנחתי את התמונה על קברה וצרפתי כמה מילים המספרות את סיפורה.
הסיפור לקוח מתוך הספר “לא נפסיק לשיר” שיצא לאור בקרוב.
כל הזכויות שמורות