ע. הלל (1926-1990)

"מרפסת מול מרפסת / חובטת כר וכסת / שטיחי פרס פורשת / זו עיר של מרפסות". רוב המרפסות בתל אביב נסגרו כבר לטובת הרחבת הסלון. כבר לא חובטים כרים וכסתות ואת השטיחים לא מנערים על ראשי ההולכים על מדרכות. אבל השירים התל-אביביים של ע. הלל, כמו "דוד שמש ואנטנה גם" חקוקים ומתנגנים בתודעה. הם ורבים אחרים: "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה".
מחר, ה-4 באוגוסט מציינים את יום הולדתו של הסופר, המשורר ואדריכל הנוף ע. הלל (1990-1926). הוא נולד בקיבוץ משמר העמק כהלל עוגני, בנם של שולמית ובנימין קוטוביץ. אביו עברת את שמו לעוגני. בא אברהם שלונסקי והמליץ למשורר הצעיר לשנות ל-ע. הלל. שלונסקי ממליץ, מי לא ישמע. המשורר הצעיר בן ה-19 החל לפרסם את שיריו תחת שם זה בחוברת "ילקוט הרעים" 1945.
יוצרים רבים אחרים ניסו לעסוק גם בעבודות אחרת (יוסף חיים ברנר ניסה כוחו בעבודת האדמה, אברהם שלונסקי כבנאי בתל אביב), אך מהר מאוד חזרו אל שולחן הכתיבה. ע. הלל למד אדריכלות גנים ונוף בצרפת, והמשיך במקצוע. לאחר שעזב את קיבוצו ב-1954 עבד כאחראי על מחלקת הגינון בירושלים. בין היתר תכנון את "גן המנורה" וחלק מהגנים של קמפוס האוניברסיטה העברית. ב-1959 עבר עם משפחתו לתל אביב ופתח משרד לאדריכלות נוף וגנים. ידו של מתכנן הגנים והנוף הייתה גם ידו של המשורר.
בארכיונו של ע. הלל ב"גנזים" אגודת הסופרים מצויים כתבי יד ומכתבים, לצד ציורים ומכתבים ששלחו לו ילדים. מתוך ארכיון זה אביא את שירו האחרון "הלוואי עלי", שעל המעטפה שבה נמצא נכתב "את שירו האחרון חיבר ע. הלל, בעודו נאבק על חייו. רשמה אותו מפיו אחת מבנותיו". אביא גם את הפתיחה ל"כבשים בפינת בוגרשוב", תסריט שכתב ב-1963, על בולמוס הבנייה בתל אביב. כאילו נכתב היום.
יצחק בר יוסף, "גנזים" אגודת הסופרים

הלוואי עלי, ע. הלל
"נמלה מתנהלת בשביל, / גוררת שיבולת שועל, / גדולה פי שלושה ממנה. / יישר כוחך נמלה. / הלוואי עלי! // חרגול מנתר בשדה. / חמישה, עשרה מטרים בקפיצה. / חזק ואמץ בחור בן חיל, / הלוואי עלי! // זוג חוחיות מתעלס באוויר, / איזו חגיגה, איזו חגיגה! / הלוואי עלי! // איילה שלוחה דואה בהר, / אלוהים אדירים, איזה הדר! / הלוואי עלי! // נמלה, חרגול, זוג חוחיות, / איילה שלווה, / עושים ואינם יודעים מה, / אבל אני כן! / עומד משתאה ומהלל יה!"

כבשים בפינת בוגרשוב, הפתיחה לתסריט מאת ע. הלל
"על פני כר מוריק, רוגע עדר כבשים, על עזו האחת (השובבה!) ושני רועיו, הלא הם שלומיטוב הזקן (וחלילו) ואדרבא נכדו (ותופו). אפס, אחו רענן זה אינו אלא, למרבה הצער, מגרש תל-אביבי דחוק בין קופסאות בתים, מגרש כשאר מגרשים אשר דינו כבר נחרץ לבנייה. ממש ברגע זה אץ-רץ צוות הקבלנים המזויינים בגלילי תכניותיהם ובהחלטתם הנחושה: כאן ייבנה בית.
"רועינו המנוסים בפורענויות מעין אלה אומרים להדוף את המסתערים, או לעכבם לפחות. תוקפים הם את תוקפיהם, זה בתופו וזה בחלילו באומץ רוח ובגבורה נפלאה. אלא שקבלנים נוקשים אלה, לאחר שהתאוששו מן ההפתעה הראשונה, משנסים מתניהם ומשיבים מלחמה שערה בנופפם בתוכניות, ובהיעזרם בתגובה הכבדה הגחה לסייע להם – דחפור ענק, שלמראהו נפוצות הצאן לכל רוח. בושים וחפויי ראש נסוגים רועינו אל נווה דירם שבעיבור העיר, אי שם מצפון לירקון… 'העיר חונקת אותנו. בתים. בתים. בתים', נאנחים השניים תוך סמנם על מפת העיר הגדולה שעל כותל הדיר שלהם איקס אחר איקס לציון המגרשים החדשים שהושחתו לבנייה".