דוד שמעוני 1891- 1956

המשורר, הסופר והמתרגם דוד שמעוני הוא מן הדוגמאות המובהקות של היוצרים הנשכחים. היו זמנים במזרח (בארץ ישראל של פעם) שבהם אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו הספרותית והציבורית. אמרת דוד שמעוני – אמרת "ביער בחדרה" ו"יובל העגלונים" שנלמדו בבתי הספר והוקראו מעל כל במה ציונית הולמת. כיום – נו, טוב… אני יכול רק להמר, באופטימיות לא מוסברת, שיבוא יום ותגבר שוב ההתעניינות בו ובשאר היוצרים המעניינים שחיו ופעלו כאן.
לכבוד יום הולדתו שחל בשבוע שעבר (25 באוגוסט 1891), אצטט מן המבוא שכתב ש. שלום ל"מבחר כתביו" שהיו בבחינת חובה בספריות בתי הספר: "דוד שמעוני הוא מהגדולים ב'משוררי התחיה', שבאו בעקבות שירתו של ח.נ. ביאליק. הוא גם מן הראשונים שעשה את הארץ ואת החיים החדשים שהתהוו בה, קרקע יניקה וקרקע גידול ליצירתו… ראשיתו – 'יגון עולם' בהשפעת הביירוניזם הרוסי (לרמונטוב ואחרים)… המשכה של יצירתו – התקשרות נפשית חזקה עם הממשות של ארצנו, עם נופיה, עם ברכת העבודה והעמל בתוכה".
בארכיונו הגדול של שמעוני המופקד ב"גנזים" אגודת הסופרים, נשמרים כתבי יד, מסמכים ומכתבים אישיים. מתוכה אביא מכתב לבנו שמואל, בעת היה במחנה עבודה ברמת יוחנן. הזמן: מלחמת העולם השנייה, אבא דוד שמעוני המתגורר בתל אביב שהופצצה על ידי האיטלקים (בהפצצה כשבועיים קודם לכן נהרגו יותר מ-100 בני אדם) מספר כלאחר יד בסוף המכתב על האזעקות, אך דואג במיוחד לבנו הצעיר שלא יצטנן חלילה בגשמי החורף. הציטוט השני – הפתיחה של "יובל העגלונים". ואגב, חצרות – לא כרבים של "חצר", אלא בעברית של פעם – שטח, מגרש, במתחם של מבנה הצמוד לו או מקיף אותו. והכתיבה, גם היא של בקצב פעם – לאט, בנחת, מה יש למהר. ישתעמם הקורא ויעזוב? שיעזוב.
יצחק בר יוסף, "גנזים" אגודת הסופרים

שמואל יקירי – מתוך מכתב מדוד שמעוני לבנו שמואל, 25.9.1940
"והנה פרט אחד במכתבך, שעליו אני רוצה להתעכב קצת. כותב הנך שרמת יוחנן מתנוססת על גבעה. דבר זה, שאינו כמובן בגדר סוד, היה ידוע לי גם קודם – חברי בוועד הלשון, שיפריס, שיש לו בת נשואה ברמת יוחנן, סיפר לי כי הודות לכך שהיא עומדת על גבעה מנשבות שם בחורף רוחות קשות ועזות מן הים, וההצטננות שכיחה שם. והואיל ואתה אינך מחוסן ביותר בפני הצטננויות, חושבני כי לא מהזהירות היא שתשב בחורף באוהל. לפי דעתי לא רק רצוי כי אם גם הכרחי שלימות הגשמים תעבור לגור בבניין, שהוא מוגן כמובן מפני הרוחות יותר מאשר האוהל. אנא, אל תתייחס בקלות-ראש לעניין זה.
"היום, בשעה 12, הייתה אזעקה. אני הייתי אז בגימנסיה בשיעור, ויחד עם תלמידי נכנסתי למקלט, כלומר למסדרונות, שהתקינו אותם באמצעות קורות למקלטים. בתל-אביב לא קרה שום דבר וגם עכשיו, שעה 6 אחה"צ, איני יודע אם בכלל קרה משהו בארץ".

יובל העגלונים, חצרות
"ישנה חצרות מוצפת בנגוהות הלבנה המלאה, / הבהיק כמרוחץ בחלב הסיד על כל כותל וגדר / (גדרי אבנים לחצרות וגובהן כאמה וחצי / עד כי כל חצר כמבצר מעט, מפני אויב למחסה) / אולם הטיח הלבן משווה חן שלום ושלווה / על המושבה הנאה אפופת פרדסים וכרמים. / יגדל זה רושם השלווה בייחוד בלילות הבהירים. / חרש כי יצוף הסהר בתכלת הרווה, הגדושה, / יצוף לאט בלי היחפז מעל למושבה הישנה, / דומה לשומר בוטח העומד על מצפה גבוה, / צופה ומביט מסביב בעין בוחנת ומנוסה, / תר בבת אחת את כל המושבה מכל עבריה".
דוד שמעוני, מבחר כתבים, ספרית דביר לעם, תש"ך, ספר ראשון, עמ' 7.