“יודעת את לכתוב, אחותי” – כך כתב יוסף חיים ברנר לסופרת הצעירה דבורה בארון (1956- 1887), כעורך ‘המעורר’, מלונדון ביום 11.6.1906. גם הוא, כרבים אחרים, התפעל מסיפוריה שאותם החלה לפרסם בהיותה בת 15. שניהם, גם בארון גם ברנר, התפרסמו לא רק בזכות יצירתם אלא גם בעקבות נסיבות חייהם. ברנר נרצח במאורעות 1921. דבורה בארון, שבחודש שעבר מלאו 62 שנים למותה (20 באוגוסט), הסתגרה בביתה במשך רוב חייה. היא לא יצאה מדירתה אפילו כדי להשתתף ב-1937 בהלווייתו של בעלה, יוסף אהרונוביץ, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים.
נכון, צריך להתאמץ לפעמים כדי להתרגל לשפה – העברית של תחילת המאה הקודמת – אך מי שיצלח את הקושי הזה, יזכה בטעם הנפלא של קריאה מענגת. הכתיבה של דבורה בארון מדויקת ורגישה – תכונות שבלעדיהן אין ספרות גדולה יכולה להתקיים. סיפורי דבורה בארון נותנים ביטוי עז ומאופק לאדם החלש והסובל, ובמיוחד לגורלן של נשים חלשות ומקופחות.
אף כי הסתגרה בדירתה שברחוב אוליפנט בתל אביב, המשיכה לקבל אורחים ולשמור על קשר עם העולם הספרותי סביבה. “העולם הגדול” עלה אליה לרגל. בארכיונה שב”גנזים” של אגודת הסופרים מצויים מכתבים ששלחה, במיוחד בשנות חייה האחרונות, לסופרים ולאנשי ספרות ובהם משה שמיר, ברכה חבס, דוד שמעוני, זלמן שז”ר, שמשון מלצר וישורון קשת.
והנה, ממש לכבוד הסתיו שאנו מצויים בו, מצאתי בארכיון את כתב היד של הסיפור “בסוף קיץ”, עם תיאור נפלא של עונה זו ביפו-תל אביב בתחילת המאה הקודמת. את עיני בקשר לסיפור מיוחד זה האירה פרופ’ נורית גוברין, מחברת הביוגרפיה של דבורה בארון: ‘המחצית הראשונה – חייה ויצירתה’ (הוצאת מוסד ביאליק, 1988). לדברי נורית גוברין, הסיפור פורסם רק לאחר מותה של דבורה בארון. הרקע – מגיפה הכולרה שהתפרצה בתל אביב ב-1917 בסוף מלחמת העולם הראשונה. הסיפור נותן ביטוי לחוויה התל-אביבית הנהנתנית ולחיוניות העזה של העיר. הוא מסתיים בפארודיה המלטית, המעידה על מה שמעסיק את התל-אביבים גם בשעה קשה זו: האם לשתות את הסודה “בעסיס דובדבנים או במיץ לימון”.
יצחק בר יוסף, “גנזים” אגודת הסופרים
דבורה בארון, בסוף הקיץ
“בתחילת אלול הופיעו על פני השמיים ענני השרב הזעומים, רעי המראה, אלה אשר לנוגהם המוזר, ברבצם מגובבים בקרבת השמש, תיראה האדמה מתחת בלה וכעורה עד לגועל.
עמומות, ללא כל הד, קשקשו המצילות בצווארי הגמלים שנהרו שיירות בדרכי המלך, תימרות האבק שהתאבכו מסביבם לא נתנו כל אפשרות לצרף אותם לכפות המסגדים והדקלים שמאחוריהם לתמונה אחת שלמה, ומעין נחשול של חורב עבר את הגוף למראה ההלך, המבקש לו מחסה בשיפולי צבר, ששיורי בריכה ושוקת הסופה מלבינים חרירות בקרבתו.
במבואי העיר, בין החומות, נתרכך קצת המראה. נראו: עציצי בית וצל, באיזה חלון שעל אדנו נקווה רועד קילוח דק של מי השקאה, נער עוזר עומד, חגור בסינרו, על מפתן מספרה וממרס בעבועי בורית בכלי גביש, ומאחוריו, מתוך האפלולית, מציצה בברקה הקר מכל מלוא רוחב הקיר האספקלריה.
מעל שולחנות הפירות הרהיב ביותר האבטיח, הצוהל בירקו אפילו מבעד לשכבת האבק – בתנועת יד תאונית הניף עליו הערבי המוכר את סכינו והעמיק בתק במתינות את קרביו, בהזילו, טיפות טיפות, את עסיסו על הארץ. הניחו במקצת את הדעת גם מוכרי הגזוז, אלה המנצנצים בכליהם המצוחצחים על כל פרשת רחובות, בחזרם בלי הרף וללא כל עייפות על השאלה: ‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’ – ולמטה, בסתר תיבותיהם, הורגשה מציאותם של גושי הקרח.
אולם, הנה הודבקו מודעות בראש כל פינה בחוץ, עם איסור חמור על אכילת פירות ושתיית מים בלתי מרותחים. בשל המחלה החדשה, אשר בעטיה בא האיסור הזה, זו שהיא נקראת עוד בשמה הלטיני, הטמיר, ושעל מהותה לא עמדו עוד בעצם גם באירופה.”
(דבורה בארון, פרשיות, סיפורים מקובצים, מוסד ביאליק, 2000 , עמ’ 673)