ימימה אבידר-טשרנוביץ 1909-1998

עשרות ספרי הילדים של כלת פרס ישראל ימימה אבידר-טשרנוביץ, גודשים את המדפים בספריות הילדים הציבוריות. ילידי שנות ה-40 וה-50 הכירו היטב את סיפוריה שהופיעו ב"דבר לילדים" ואת ספריה שרבים מהם היו רבי מכר. כיום, מספרים לי בספריית הילדים של בית אריאלה בתל אביב, יש הילדים מעדיפים את הספרים שיצאו במהדורות מחודשות ובעיצוב חדש, כמו "ביקור הצעצועים", "אחד משלנו" ו"שמונה בעקבות האחד".
חוקרת ספרות הילדים יעל דר ("הארץ" , 23.03.2008), מציינת את ייחודה של אבידר-טשרנוביץ ככותבת "סיפור הרפתקה מתוזמן היטב 'מפי הילדים', בשפתם ומתוך הווי חייהם". מאפיין נוסף הוא "האופי העירוני (בורגני) של כתיבתה שאפשר לילדי העיר, שהיו רוב בקרב ילדי היישוב, למצוא את עצמם". זאת, מציינת יעל דר, שלא כסופרי הילדים האחרים שהתמקדו בדרך כלל בילדי ההתיישבות העובדת.
השבוע ציינו את יום הולדתה (8.10.1909) של ימימה אבידר-טשרנוביץ, שארכיונה הגדול נמצא ב"גנזים" אגודת הסופרים. בין היתר, נמצאים בארכיון יומניה הגנוזים, שהתגלו אחרי מותה ב-1998 ופורסמו על ידי בתה, רמה זוטא.
אחד מדפי היומן מתאר קשר יפה שנוצר בין שתי עולות חדשות בגן העירוני בתל אביב שבו עבדה: ילדה מנומסת ו"יחסנית" ממוצא וינאי וילדה שובבה ומלאת חיים בת ליוצאי תימן. לקינוח, קטעים ממכתב ששלחה לדן בן אמוץ, ובו נזפה בו על תיאורי המין הרבים בספרו "זיונים זה לא הכל".
יצחק בר יוסף, "גנזים" אגודת הסופרים

יומן גן הילדים, 2.1.1936
"היום חזרה מרים לגן, חסרה כמה ימים. שוב נתחדשה הידידות המעניינת בינה לבין יונה התימניה. בימים הראשונים לבואה אלינו הייתה בודדה מאוד. הווינאית הקטנה הזו, בת יחידה להוריה, דרשה בכל תוקף שידברו אליה רק גרמנית ולא חפצה ללכת לגן עד אם יקיימו את רצונה זה. בוקר אחד הביאה את יונה השחורה והפראית הקטנה, ניגשה אלי ואמרה [בגרמנית]: אמא שלה מכבסת אצלנו כביסה ולכן הבאתי אותה לגן. מאז נוצר קשר אמיץ בין השתיים. יונה, שאינה יודעת אף לשבת על הכיסא וכחיה קטנה מתרוצצת מחדר לחדר, פתאום יכולה לשיר ואיש לא יעצור בעדה, וזו הווינאית המנומסת והמסודרת, שפה משותפת בין שתיהן, שפה בין-לאומית של תנועות והברות. יונה יצרה לה למרים את הגשר לעולם החדש, ומעתה הנה צועדת לקראת השפה החדשה והגן החדש בצעדים בטוחים יותר".
("ימימה אבידר-טשרנוביץ, "יומנים גנוזים", הוצאת דביר ומרכז ימימה לספרות ילדים ונוער, מכללת בית ברל, 2003).

מכתב לדן בן אמוץ, 13.9.1979
"תמיד הערכתי את כתיבתך וחושבני שאתה סופר ברוך-עט, בעל עין רואה, אוזן שומעת, חוש הומור נפלא. בקצרה: אלוהים חנן אותך בדבר נפלא ששמו: עט סופרים. ולכן כואבת אני כל כך שבחרת להשתמש בכל מני סממנים להם זקוק גרפומן.
"כאב לי כל כך שכל משגל העלית על הכתב והארת אותו כאילו אתה שהמצאת אותו, ואילו אותם מעשים גדולים שבהם השתתפת, לא רק הצנעת, אלא דומה היה עלי שאינך רוצה לספר משום… איני רוצה לנחש משום מה.
"תאמין לי, דן היקר, למדתי מספרך הרבה, הרבה דברים של פרברסיות מיניות שלא ידעתי עליהן. וכל כך צר היה לי שאתה הקדשת בספרך החשוב מבחינה ספרותית, מקום כל כך מכובד לתיאורם. לפעמים (הן אני סופרת ומלאכת היצירה אינה זרה לי) נדמה היה לי שבשעת הכתיבה היוצרת, היפה, אתה פתאום היית נזכר: 'רגע אחד! כתבתי כבר כמה עמודים ולא הכנסתי גסויות, משגלים. צריך לעשות זאת! אז מה אם הספר הפך לבסט סלר? הספר, בלי כל הגסויות והתיאורים, היה גם כן הופך לבסט סלר מפני שכתב אותו סופר מעולה!
"כואב לי שספר זה ייפול בידי צעירים והם ילקקו את אצבעותיהם מהפורנוגרפיה ולא ייהנו מהפרקים היפים".