אורי ניסן גנסין 1879-1913

אורי ניסן גנסין. מן הסופרים היותר מפורסמים ופחות נקראים. השבוע נציין את יום הולדתו (29.10.1879). השמות שנתן ליצירותיו מעידים על אופיו של הסופר כמו של הגיבור המתלבט שלו: "הצידה", "בינתיים" ו"בטרם". כמה שונים מ"המעורר", "שכול וכישלון", הנמרצים, ההחלטיים, של יוסף חיים ברנר – שעל היחסים ביניהם נכתבו תלי תלים של מחקרים. מי שיקרא היום את אחד מסיפוריו, ידלג נא על שפע הסופרלטיבים הספרותיים של החדשן בספרות העברית, ויניח לעצמו ליהנות מן הפרוזה המדויקת והיפה.
אביא כאן את קטע הפתיחה של "הצידה" – הזדמנות להיפגש עם חגזר, הגיבור הגנסיאני הטיפוסי של התלוש. מעניין שחנוך לוין, שנתן כינויי חיבה לילדיו, כינה את אחד מהם בשם זה. אביא גם כמה קטעים מזיכרונותיה של ציליה דראפקין, אחת מהנשים שהתאהבו בו. הדפים המצהיבים, שהרגש האובססיבי מלהיט אותם, נמצאים בארכיון "גנזים" אגודת הסופרים. בקרוב, אגב, יצא ספרו של מנחם פרי "ונשיקתי תהיה רוצחת" – ביוגרפיה של ציליה דראפקין.
יצחק בר-יוסף, "גנזים" אגודת הסופרים

אורי ניסן גנסין, הפתיחה ל"הצידה"
"בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה [השקט], לרגלי סיבה אחת טפלה, שלפעמים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתמהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה היליר, המשחקת [הצוחקת] תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים ענין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, לקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה".
(אורי ניסן גנסין, הצדה, הוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1998, עמ' 39).

זכרונות ציליה דרפקין על א.נ. גנסין
"כל ימי קיוויתי לכתוב על גנסין. ואם לא כתבתי עליו, הרי דיברתי בו הרבה, בדרך כלל עם אחותי… והייתי מתמכרת לתיאור פניו. רציתי שסימה אחותי תראה בבהירות את פניו ובה בעת תרגיש בפנים הללו בתכונות המסתוריות של ספינקס. עשיתי שהיא תראה, כיצד שערותיו הזהובות צרות צורה של משולש עדין, כעין פירמידה הפוכה במצחו. עשיתי שתחוש את שתיקת שפתיו, שנראו כמבעד לצעיף. אלף פעמים מסרתי לה את הרושם השקט של הליכתו, שהיה מסחרר את ראשי כל-אימת שהייתי רואה אותו, כיצד תשומת-לבו גרמה לי דפיקות לב, ובאיזה אופן משונה הלם בי כשעמדתי לחוצה אליו, איך גברה אז הלמות לבבי, משל אבנים היו מידרדרות מראשו של הר…אם אין מכירים את גנסין, אין זוכים להשיג מהו גבר ומהו אדם בכלל.
"אכן, מראהו של גנסין היה כמראה נסיך. הליכתו ויציבתו היו שובים-לב בקסמם. פניו היו אוריגינלאיים שלא כרגיל, ועוד יותר ממראהו מקסים היה תוכו, רוחו.
"אך לאהוב את גנסין היה כמו להיות מאוהבת בבלתי-אפשרי, כמי שנושאת עמה חלום תמיד.
"… היה בו בגנסין קשב בלא שיעור כלפי בני-אדם. היה אוהבם, מבין להם. היה יוצר אותם מחדש בתוכו. מבטו היה מתמלא חיות לשמע חוויותיהם. היה צוחק בשמחתם ובוכה חרש לעוצבם, בדרכו המסתורית, העלומה. הבריות אהבוהו כאהוב אל, ביקשו את פניו. נשים היו נושקות את עקבות צעדיו".
(זכרונות ציליה לוין-דראפקין, תרגום מיידיש: שלמה צוקר, א.נ. גנסין – מחקרים ותעודות, בעריכת דן מירון ודן לאור, מוסד ביאליק 1986, עמ' 403-404).