יהודית הנדל 1921-2014

בחודש שעבר ציינו את יום הולדתה (25 באוקטובר 1921) של יהודית הנדל, מהסופרות החשובות שלנו. קולה שהיה שונה מזה של רבים מסופרי דור הפלמ"ח, החל מתגלה כבר בקובץ הסיפורים הראשון שלה, "אנשים אחרים הם" (ספרית פועלים, 1950). שמו של הספר סימן כבר את הדמויות האופייניות-אחרות שיאכלסו את ספריה. פריצתה הגדולה הייתה ברומן הביכורים "רחוב המדרגות" שזכה בפרס אשר ברש. בין הידועים שבספריה "החצר של מומו הגדולה", "כסף קטן", "הכוח האחר" ו"הר הטועים". "קול ייחודי, מרגש, רב עוצמה ובעל מעמקים… נציגה מובהקת ביותר בסיפורת הישראלית של כתיבה נשית" – הם כמה מהשבחים שהעתירו עליה השופטים כאשר העניקו לה את פרס ישראל לספרות ב-2003.
שנים מעטות לפני מותה (2014) העבירה הנדל רבים מכתבי היד שלה לארכיון "גנזים" אגודת הסופרים, השוכן בבית אריאלה – לא הרחק מדירתה שברחוב דובנוב בלב תל אביב. עיון בכתבי יד אלה יכול להיות שיעור בכתיבה ובעריכה – אפשר למצוא בהם את הערותיו של העורך מנחם פרי, שהוציא את ספריה ב"ספריה החדשה". "הפרשנות בהחלט מיותרת. להשאיר לקורא", כתב פרי בעיפרון באחד המקומות. "חוזר יותר מדי המוטיב של אובדן הזמן" – בשולי אחד הדפים בטיוטה של "הר הטועים". בעמוד אחר, כאשר הזכירה את צבי מאירוביץ בעלה – הוא מציין "אין צורך להכניס כאן דמות אישית, שלא מעולם הספר הזה".
אביא את קטע הפתיחה מ"רחוב המדרגות" וקטע מרשימה שכתבה בעקבות סיור במילאנו ב-1947. עברו יותר מ-71 שנה וראה זה פלא – הרעש של מילאנו כבר כאן.
יצחק בר יוסף, "גנזים" אגודת הסופרים

ברחובותיה של נאפולי
"יותר מהכול הם אוהבים את הרעש. גם בזה לא נוכל להתחרות בהם בשום פנים. הם רועשים ומרעישים בצורה כה רגשנית ואגב דיבור מניעים ידיהם לאורך ולרוחב ולגובה, עד שאנחנו נוכל לחשוב עצמנו לגדולי הענווים והשתקנים שבעולם. איך הם המציאו צפצפות במכוניות שידעו להרעיש בצורה צורמת כל כך – אינני מבינה בשום אופן… הטראמים חורקים, האופנים שורקים, האופנועים מהמים והמכוניות רועמות והחשמליות יודעות להשמיע צווחות וצוויחות מעשה אמנות ממש".
"דבר", 5.10.1947
רחוב המדרגות (קטע הפתיחה)

"העננים באו מהים, והיו שחורים, ומתפרקים מעל לראשה של מלכה, שהיתה יושבת בתוך הערפל הסמיך אצל גגונו הרעוע של יצחק בכר.
"'תיכנסי הביתה, עוד מעט ירד לך מבול על הראש שלך'.
"היא הוסיפה לשבת, מסורבלת בתוך סמרטוטיה, וידיה ממוללת בקישורי שביסה שנצטהב, משל אין להן לאצבעותיה דבר להיאחז בו אלא קישוריו של שביס מרופט זה. למן הבוקר יושבת היא פה. בימות הקיץ יושבות פה נשים רבות בפתח הבתים, מחמת החום והריחות המעובים שפולטים הבתים בערב, ואילו בימות הגשמים יושבת פה מלכה לבדה, על מפתנו של בכר שכנה, ושאר המפתנים ריקים מאדם. פעמים בא ויושב לו לידה גם עובדיה בכר, אחיו של יצחק בכר. הם משיחים ביניהם אך לעתים רחוקות, ומרבית הימים יושבים שקועים איש-איש בנפשו, ומחרישים.
"רחוב המדרגות אינו רחוב אלא מעין סמטה של מדרגות שבתיהם שפופים אלה על אלה, כמו לא היה חוצץ ביניהם האוויר. ואם המפתנים ריקים – הם נדמים בלא רוח חיים. בחורף הבתים מוסקים אך מעט, או אינם מוסקים כל-עיקר, וקירותיהם מדיפים לחות ומעלים עובש. משנכנס שבט, והגשמים מרובים, צומח במקום העובש אזוב ירוק-כהה, כצבע הבקבוקים, שאין התינוקות חדלים למרוט את עלעליו. אך שעה שמפציעה החמה הריהם שוכחים כהרף עין אין שעשועי-האזוב ומתפרצים החוצה, כשמערומי בשרם הסגול-הקופא מציצים מתוך הסמרטוטים המרובים ופיהם מעלע את מורסת אפם. תמיד מנוזלים או משתעלים".
(יהודית הנדל, רחוב המדרגות, עם עובד, עמ' 9-10).