כתב: יצחק בר יוסף
אפשר לסמוך על זאב ז’בוטינסקי, כאשר ציין את ה”געש” כתכונה המאפיינת את שאול טשרניחובסקי. במכתב לידידו ד”ר לובוצקי, השמור במכון גנזים, הוא מסביר כי הגעש – המזג הסוער הזה, הזה הוא “העיקרון החיובי שבטבע, כוח גלמי והיולי, הנוטה להתפרץ תמיד ובכל התנאים, לא תמיד לשם איזו מטרה מסוימת, על פי רוב דווקא בלי מטרה, פשוט ככה… לשאול טשרניחובסקי ניתן מלמעלה אותו שי הפלא, אשר – לפי דברי ברנרד שאו – לא יזכה לו אלא אחד מכמה רבבות”.
אוי ואבוי לנו
אפשר בקלות לדמיין את טשרניחובסקי המטלטל באותו “געש” את רעמת התלתלים ליד שולחן עבודתו (השמור גם הוא בגנזים) כאשר הוא זורק מכל המדרגות את כתבי-היד שנשלחו אליו לתחרות סיפורים. וכך כתב: “בזה אני מחזיר לכבודו את 38 הסמרטוטים ששלחת לי, כנראה שהגרועים ביותר שבהם הם של תלמידי ביה”ס העממיים, שאתה בטובך קורא להם יצירות… בשבילך [יצירה היא] כל פטפוט חסר טעם של שוטה בחרוזים שאינו מבין מה רוצים ממנו, שאינו יכול לחבר שני חרוזים מצלצלים באמת ורעננים, ורובם מעלים גירה ילדותית בחרוזים ממה שקראו במאמרים. […] אוי ואבוי לנו: אלה הקוראים שלנו, בוודאי מאמינים באמונה שלמה שהם יורשים מקומנו בספרות”.
בהזדמנות אחרת, בנוח עליו רוח פיוס, השתנתה המוסיקה של מכתב הסירוב אל “הסופר מר א. כהנא”. וכך כתב לו: ” אדוני הנכבד מאד, צר לי מאד, אבל אנוס אני להגיד לך בגילוי לב את דעתי: מוצא אני שיריך עדיין פרי בוסר. ספרותנו התפתחה מאד וכן גם טעמם של קוראינו. כעת דורשים הרבה גם ממתחיל. הלא במובן ידוע גם אתה מתחיל. הוסף לכתוב, ומכל עשרה שירים שכתבת תבור שיר אחד, ואם כעבור שנתיים תמצא אותו יפה – סמן לך שעמדת מהתפתח. אם תאמר: כמה שירים גרועים נדפסים אצלנו! מה לך להיות בין המשוררים הגרועים?”
עצה טובה אחרת, גם כן בלשון רכה, נתן לסופר ראובן ולנרוד: “לצערי הגדול לא אוכל להכניס את סיפורך ‘בין זרים’ ל’התקופה’: עודנו פרי בוסר. ואתה אל תצטער על זה. כתוב ושוב כתוב. לא תמיד הסיפור הראשון כבר טוב להיות נדפס. גי דה מופסן הדפיס את סיפורו הראשון בהיותו בן 35, וכמה מאות סיפורים כתב קודם. עשה כמעשהו ולא תתחרט”.
יהודיות עם “אחוריים שמנים”
איתרע מזל של טשרניחובסקי וגם הוא עצמו זכה לשמוע “לא” נחרץ כאשר שלח יצירה פרי עטו. אך הסיבה לא הייתה איכות ספרותית, אלא צנזורה אירוטית. אברהם קבק סירב לפרסם את הסיפור “בערבה” – שעלילתו יצרית וסוערת, על כמעט אירוע מיני בין נער ונערה. וכך כתב קבק לטשרניחובסקי במכתב הסירוב מ-1934: “לפי דעתי צריך המדור של הספרות היפה להיות בעל טון גבוה במקצת. אתה מבין , שבין הרב סגל, הרב קליין, הרב אסף ועוד יהודים כשרים וחסידים, כולם פרופסורים חשובים ונכבדים, אי אפשר להכניס יהודיות עם ‘אחוריים שמנים’, ושקצות שממעכים את שדיהן. ובכלל כל כך הרבה בשר, שדיים ושוקיים, איטליז ממש!”
זה היה גם גורלו של הסיפור ‘עגלי’ שהחזיר לו יוסף קלאוזנר, עורך כתב העת “בית”ר”. וזה המעשה: קיבוצניקית שהתאהבה בעגל, לאחר שמאסה בבחורים. עדו בסוק, מחבר “ליופי ונשגב לבו ער” הביוגרפיה של טשרניחובסקי, מציין כי קלאוזנר אף נזף בטשרניחובקי על שהוא עוסק בהבלים כאלה בעת שעם ישראל עובר קשיים ותהפוכות הרות גורל. בסופו של דבר פורסמו שני הסיפורים ב’דואר היום’, בעריכתו של איתמר בן אבי.
גם לי מגיע כרטיס חינם
טשרניחובסקי ידע לעמוד היטב על זכויותיו. כאשר הוזמן כנציג הישראלי ב-1936 לקונגרס העולמי של קלוב פא”ן [ארגון הסופרים הבינלאומי] בארגנטינה – הוא קיבל מהסוכנות היהודית כרטיס הפלגה באנייה ממרסיי לארגנטינה ובחזרה. אולם – נאלץ לממן מכיסו את תחילת ההפלגה מארץ ישראל למרסיי.
חידד את קולמוסו ושיגר מכתב ליצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית: “אני יודע כי הסוכנות יש לה בתיקה כמה וכמה כרטיסים שקבל מכמה חברות בחינם, ורבים מאד הנהנים מזה [ההדגשה במקור] מכל הסוגים. אולי תוכל הסוכנות לתת גם לי פעם כרטיס שכזה מכאן ועד מרסיי ובחזרה”. ובהמשך הזכיר כי גם כאשר ביקש כרטיס להפלגה לפינלנד [ שאליה הוזמן לכבוד פרסום תרגומו לעברית של “קאלוואלה” האפוס הדני ], נענה בסירוב לבקשתו לקבל כרטיס לטרייסט, מהנימוק שאין לסוכנות כרטיסי חינם לתת. אבל הנה כאשר הפליג לטרייסט, הופתע לראות באנייה את אחד מפקידי הסוכנות כשברשותו בדיוק “כרטיס כזה” – והוא מסיים באירוניה “אולי הפעם ‘משנה מקום משנה מזל’ בכל זאת תהיה הסוכנות לי לעזרה, ומה גם שהדבר לא יעלה לה בשווה פרוטה”.
בכך לא תמו תלאותיו. לצורך אותה נסיעה נדרש טשרניחובסקי לפנות בבקשה מיוחדת גם לעיריית תל אביב – שהרי הוא עבד לפרנסתו כרופא בתי הספר העירוניים. ב-10 ביולי 1936 שיגר מכתב מיוחד אל הממונה עליו בעירייה – וביקש אישור לחופשה מיוחדת כדי שיוכל לצאת לקונגרס הבינלאומי. “עד היום לא לקח [חלק] בקונגרס מעין זה שום סופר עברי. זוהי הפעם הראשונה שהספרות העברית מקבלת את מקומה הראוי לה, והחשיבות גדולה מאד גם לתנועת שחרור האומה… מובן מאליו שמאד הייתי רוצה לנסוע. אולם נחוץ לי גם זמן יותר משני חודשים. חודש אחד חופש אני מקבל בין כך ובין כך, ואני בא עכשיו לבקש מכבודך שתואיל לעזור לי לקבל עוד זמן נוסף של חודש מן המשרד שבו אני עובד, שלך בכל הכבוד הראוי ד”ר ש. טשרניחובסקי, רופא בתי הספר העירוניים”.
המשורר מאשר: בתי הכסא – בסדר
מפתיע לא פחות הוא תחום עיסוקיו המגוון של ד”ר טשרניחובסקי בבתי הספר בתל-אביב. מתברר, לא רק בדיקות רפואיות לתלמידים עשה מי שהיה רופא צבאי במינסק ובסנקט פטרסבורג במלחמת העולם הראשונה. בארכיונו שבגנזים התגלה פרטיכל בכתב ידו, בעקבות בדיקה סניטרית שערך המשורר הרופא ב-1942 בבית הספר החשמונאים. ניתן לדמיין את המשורר בשיא פרסומו (כשנה לפני מותו), עובר בין הכיתות, ורושם באותו כתב יד המוכר לנו משיריו ומתרגומיו שבארכיון גנזים – על מצב הכיתות: “משביעות רצון באופן ידוע, הרהיטים כמו בכל בית ספר, לא תמיד מתאימים לגיל, ההארה גרועה מסיבות ימי חירום / התגוננות מפני הפצצות”. על החצר כתב – “חצר חסרה, גינה אין, פחי אשפה יש במידה מספקת”. ואילו בסעיף האחרון, על “מצב בתי הכסא וסביבתם” – הוא אישר בחתימתו: “בסדר. סביבתם נקייה”.
על אותו “געש” מפורסם שבו כתב טשרניחובסקי אפשר ללמוד גם משיריו ומסיפוריו שאותם כתב ברגע שנחה עליו המוזה. מכיוון שעל שולחן הרופאים שלו היו מונחים יומני שנה לרופאים שקיבל מחברות תרופות, לא היסס. כדי שהמוזה לא תברח עד שתימצא לו מחברת השירים – כתב על דפי היומן בין הפרסומות הרפואיות. והנה צירוף מקרים: את הטיוטה לשיר “בזכותם קיים” כתב על דף ביומן הרפואי שעליו פרסומת לתרופה TENOSIN . מתברר כי תרופה זו שמשה לחיזוק הגוף ולהתאוששות של נשים לאחר לידה. ישב הרופא טשרניחובסקי ורשם ליולדת תרופה לאחר לידה, ומיהר ורשם ליד הפרסומת את שורות השיר האהוב “בזכותם של ניצנים, בשדות ובגנים”.
והפרס הגדול – 3 ק”ג תפוחי אדמה
ואי אפשר בלי לסיים בהוכחה ניצחת כי שאול טשרניחובסקי אכן זכה בכבוד המגיע לו: מכתב שקיבל ב-18 לפברואר 1943, מאחד הממונים על חלוקת מזון בתל אביב. הזמן – עיצומה של מלחמת העולם השנייה, עת מחסור וקיצוב: “ד”ר טשרניחובסקי היקר, שלום וברכה. רצוף בזה רישיון לקצת תפוחי אדמה, שלושה קילו, לפי שעה. אם יתקבלו עוד, אפקודך שוב. כדאי לא לדחות את קבלתם (בשוק ברחוב העליה), כי רבים הקופצים על סחורה זו”
