אֲבָל כָּל אֶחָד רוֹצֶה לָאֹסֶף.
כָּל הַמַּפּוּל הַזֶּה, כָּל הַיְבֹלֶת הַזֹּאת, כָּל הָאַרְבֶּהרוֹשׁ הַזֶּה, לְהִכָּנֵס
לָאֹסֶף. וַאֲנִי מֵרִים
כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא
[מהשיר: האוסף, 1971. בספר: השבר הסורי אפריקני]
ארכיונים אישיים, כגון ארכיוניהם של סופרים ומשוררים הנשמרים במכון גנזים של אגודת הסופרים העבריים, מתחלקים, לפי פרקטיקה ארכיונאית לשלוש חטיבות: כתבי יד של יצירות, מכתבים, ו”אוספים”. אוספים מהם? זו המגירה הצבעונית והמסקרנת בארכיון: שלל מסמכים וחפצים שבעל הארכיון שמר לאורך חייו — לא תמיד “רשמיים”, אבל לעיתים קרובות בדיוק הם שמספרים את הסיפור.
אך טבעי הדבר, ששתי החטיבות הראשונות תופסות בדרך כלל את המקום בקדמת הבמה. תוכנן ברור וחשיבותן ידועה. ומגירת האוספים? מי יודע מה יש בה? שם יכולים להיות דברים שונים ומשונים. מחוט ועד שרוך נעל. ואולי מוטב לומר: מאל”ף ועד תי”ו. משום שלפי נהלי הארכיון, מסודרים מסמכים אלה במעטפות עפ”י סדר אלפביתי של סוגים: אישורים יופיעו באות אל”ף, ברכות באות בי”ת, וכן הלאה. יש ודווקא חטיבת האוספים מספקת הצצה יחידה במינה לעולמו של המשורר. מה מספרים המסמכים שנאספו במגרותיו של היוצר על חייו ויצירתו? מדוע החליט לשמור דווקא אותם? במאמר זה נציץ באוספיו של המשורר אבות ישורון.
אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) נולד ביום כיפור תרס״ה, 19 בספטמבר 1904 בנסכיזש, ווהלין במערב אוקראינה, להוריו ברוך וריקל פרלמוטר, נצר למשפחה חסידית. גדל בעיירה קרסניסטאוו בפולין. קיבל חינוך יהודי מסורתי. באוקטובר 1925 עלה ארצה, היה שומר בכרמי ראשון לציון, עבד בפרדסים ובעבודות מזדמנות, התגורר כל שנותיו בתל-אביב. ב-1934 פורסם מחזור שיריו הראשון ב׳טורים׳ בעריכת אברהם שלונסקי. באותה שנה נשא לאשה את פסיה יוסטמן. ב-1942 הופיע ספרו הראשון בשמו המקורי יחיאל פרלמוטר, על חכמות דרכים (מחברות לספרות). באותה שנה נולדה בתו, הלית, מתרגמת ועורכת. הצטרף ל״הגנה״ והשתתף במלחמת העצמאות. ב-1948 החליף את שמו לאבות ישורון. בעשרים השנים האחרונות לחייו פירסם את שיריו בעיתונים דבר וידיעות אחרונות, בעיקר בערבי חגים, והיה ידוע בקפדנותו בהגהות השירים, עד כדי כתיבה מחדש של שורות ובתים שלמים. זכה בפרס ברנר (1967), בפרס ביאליק (1979) ובשנת מותו, 1992, קיבל את פרס ישראל. (מקור: לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית)
נפתח את המגירה הראשונה…
באות א’ נמצא את המעטפה “אגרות לחברים” ובה אגרות של ארגון חברי ההגנה. במעטפה נפרדת נמצא תעודה שהוענקה לחברי ההגנה בשנת 1964, וכן כרטיס חבר בארגון. ישורון היה גאה בשירותו בהגנה וגם, מאוחר יותר, בצה”ל. במעטפה “מסמכים צבאיים” נמצא צווי קריאה למילואים, אישורי חופשה וכיוצא באלה -כולם נשמרו על ידיו. הראשון בהם מנובמבר 1948; האחרון מיוני 1953. במגרותיו נשמרה אפילו מטרת אימונים שלקח למזכרת מאחד המטווחים.
ב-24 במרץ 1955 בוצע פיגוע ירי במהלך חתונה במושב פטיש שבנגב המערבי, בפיגוע נרצחה צעירה בת 22 ונפצעו 24 אורחים. ממכתב שבארכיונו של ישורון אנו לומדים שכתגובה לפיגוע, גייס המשורר לעזרו את ארגון חברי ההגנה כדי לסייע לו להגשים את משאלתו להתנדב לשמירה במושב. בסופו של דבר גויס לשמירה בקיבוץ נחל עוז, חוויה שהתבטאה בשירים: “מי מלל בנחל עז”, “ספירה על רועי” ו”ספירה על סוסתו של רועי”. רועי הוא רועי רוטברג, חבר נחל עז שנרצח בידי מסתננים.
ועוד באות א’, אנו מוצאים אישור על רישום בלשכת העבודה, מ- 8/11/1932. השם: יחיאל פרלמוטר. המקצוע: פועל פשוט.
מאוחר יותר כתב ישורון על עצמו: “עליתי לארץ ישראל לבנֹת את הארץ. לא הייתי רגיל לעבֹדה. לקֻֻם בבֹֹקר ולעבֹד בבנין זה יֹֹתר קשה מאשר לקֻֻם בבֹקר ולבנֹת את הארץ. עבדתי בבנין, בחרֹשת בנין. עבדתי בפרדסים, בעִדֻר גדֹל. עשיתי בלוקים, בבית חרשת למרצפֹת” [ישורון, אבות: חרסים, עמ’ 50]
באות ב’ אנו מוצאים ברכות: כרטיסי ברכה המציינים ארועים בחיי המשורר: יציאת ספרו הראשון (1942), זכייתו בפרס ברנר, ב-1967 (הפרס הספרותי הראשון בו זכה אבות ישורון), וזכייתו בפרס ביאליק (1979).
באות ג’ נמצא גילוי דעת של אקדמאים, מרצים ומחנכים נגד סיפוח השטחים, 18/11/1967; ועוד מנשר משותף של סופרים יהודים וערבים, ללא תאריך.
בראיון בקול ישראל, ב-16.7.1969, אמר אבות ישורון:
אין כאן שאלה של אידיאולוגיה. השמש יצא על הארץ ובורא העולם הלך אל אברהם ונתן לאברהם את יצחק ואת ישמעאל. אני מאמין, שהכרח-מן-האמת, כי על העם לחיות משולב-בשלום עם הערבים; אני מאמין כי תודעה זו מוטלת על דעתו ונפשו, כחלום טרם יקיצה, אשר במשך היום מתבהר הוא לו.
בשירו הידוע, פסח על כוכים, קשר ישורון בין האסון של העם היהודי, השואה, לאסונם של ערביי ארץ ישראל, ועורר עליו זעם רב.
באות ג’ נמצא גלויה מצולמת מקרסניסטב, העיר בה חי אבות לפני עליתו לארץ ובה נותרו הוריו, שנספו בשואה. במעטפה נוספת מופיעים תצלומים מקרסניסטב אשר ניתנו לו על ידי חוקרת הספרות, פרופ’ נורית גוברין. המשורר עצמו לא עזב את ארץ ישראל, לאחר עלייתו אליה, אפילו פעם אחת; אבל עיר ילדותו חזרה והופיעה בשיריו.
איך אקֻם בבֺקר עם עיר אחת בֵַּלב
ועם עיר אחת בעיניים.
…
איך בערב אשוב לִ ק ר א ס נ י ס ט א ו ו העירה,
באין אֺר ואין אף אחד.
[מתוך השיר: בוקר עם אחת. 1987. בספר: אדון מנוחה]
הארכיון מלמד אותנו גם שישורון תרם להצבת מציבה לקדושי קרסניסטב אשר הוקמה בבית הקברות קרית שאול.
הקשר לעיר ילדותו מביא אותנו ליחס של ישורון לשואה. זכר משפחתו שנספתה רדף אותו כל ימיו. והנה, החשיבות של זכר השואה מבחינתו מתבטאת בארכיון: ישורון שמר בארכיונו את ההודעה לעתונות על ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (31/5/1962). במעטפה נוספת נמצא זוג כרטיסי כניסה לבית העם בירושלים, שם נערך משפט אייכמן. ישורון, שאפילו השם שנטל לעצמו מנציח את השואה, התרגש ממשפט אייכמן עד שהתאמץ ועלה לירושלים לצפות במשפט, ואף שמר את הכרטיסים וההודעה לעתונות בארכיונו.
בשיר “איך נקרא” הוא מבטא בחדות את כאבו לנוכח המכתבים שנשלחו ממשפחתו אליו, כשעוד היו בחיים, ונשמרו אצלו, לא קרואים, עד שכבר היה מאוחר מדי.
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מְהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מְהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?
באות ה’, תחת הזמנות לארועים, נמצא הזמנה מבית התפוצות לסימפוזיון בנושא:” מאבק תרבותי עברית – יידיש – אנגלית בדורנו.” והנה אבות ישורון ידוע בערבוב שפות בשירתו, ובפרט בהכנסת מילות יידיש לטקסט עברי. כך למשל בשירו “השיר על היום הזה” (השבר הסורי אפריקני, 1974):
פְּלוּצִים נִפְתְּחָה דְֶלֶת.
(פלוצים – פתאום, לפי היידיש “פּלוצעם”).
ונסיים בשיר שבו אבות ישורון מתייחס באירוניה מסוימת להעברת חמריו לארכיון גנזים. “אומרים לי: קח את נירֹתיך מכתביך תצלמיך / וכל אשר לפניך / וארֹז אֹתם ל”גנזים”. / עכבתי ועכבתי. / כשפתחתי חבילה, יצאה מתרדמה / משפחת מקקים צהֻבים. כֹשר המלטֻתם / אפס מהם. לא חֹרף אחד התחפרֻ התחפרֻ / בהיֹתם דֹמים לאֹתיֹת, הדֹמֹת למקקים “
