דיוקנו של משורר כעורך וכאיש רעים
הצצה במכתביו של אשר רייך השמורים במכון גנזים אגודת הסופרים, מגלה את דמותו לא רק כמשורר ויוצר רב פעלים אלא גם כעורך, מתרגם ואיש רעים היודע לרכל.
יצחק בר יוסף
מכתב קטן אחד ששלח אשר רייך מעניק הזדמנות להצצה אל המקום שרק בו הרגיש “בבית” – העולם הדתי בשכונת מאה שערים בירושלים שאותו עזב בהיותו בן 18. במכתב מ-20 ביוני 1960 שאותו שלח למשורר, הסופר והמו”ל איתמר יעוז קסט, ניצול שואה יליד הונגריה שלימים חזר בתשובה, כתב רייך: “הקריאה בספר שיריך החדש ריגש אותי עד מאד, יש בו את הקול המיוחד שלך. הקול העקבי, שאחריו עקבתי בהשתאות מאז שנות השבעים. הם הזכירו לי אפילו שירים שלי כמו ‘להגיד בבוקר’, ‘פוגת נפש’ אף שיש בהם מרידת מה. בתוך המלל-בלל של השירה והפטפוט עד לזרא של משתוררים [כך במקור] שצצו כפטריות בעשרים השנים האחרונות, חשתי בשעת הקריאה ב’בבית’, אף שהערגה לאמונה שלך רחוקה ממני, שעשיתי את הדרך משם בנפש חתחתים. שלך, בידידות כתמיד, אשר”.
דורית שריד המתנדבת בגנזים מצאה את המכתב בארכיונו של יעוז קסט. היא נזכרת כי בחבורת המשוררים והסופרים הצעירים של שנות ה-60 בירושלים, חשו בשונות של אשר רייך. “יוסי בעלי היה המרדן שעבד בקול ישראל, עמוס עוז היה הקיבוצניק ואשר רייך – בן למשפחה חרדית מנטורי קרתא שעזב את הדת”. ואכן, בראיונות שהעניק לעיתונאים הדגיש את ייחודו של העולם הזה שעזב, והפתעתו למראה העולם האחר. כפי שסיפר בראיון לאילן לוטנברג בעיתון חדשות במאי 1993: “לו היה מתאפשר לי לחיות את חיי בשנית, לגדול בצפון תל אביב, להכיר בחורות כבר מגיל 14, להתחנך בקן השומר הצעיר – לא הייתי מתפתה לוותר על החיים שלי במאה שערים”.
אינני מקבל תכתיבים
לצד פעילותו כיוצר פורה, משורר וסופר, נודע אשר רייך כמתרגם וכעורך. כאשר שימש במשך כעשר שנים כעורך מאזנים, הוסיף לכתב העת מדור שעסק בהשוואת תרגומי שירה לעברית. לא כולם אהבו את בחירותיו – והוא השיב מלחמה שערה. במכתב ששלח למשה גרנות ב-14 באפריל 1999, הגיב בלשון נמרצת, עם העתקים לאנשי אגודת הסופרים ומערכת מאזנים: “קיבלתי את מכתבך בקשר למאזנים, יש כאן איזו אי הבנה. לא קיבלתי ואינני מקבל תכתיבים, וברור כי אמשיך לפרסם תרגום, ואל תניחו הנחות שווא. אני מקבל ביקורת תמיד, ובאתי לישיבה מתוך רצון טוב לחברים – ולא לגוף שנבחר בהיעדר העורכים. קיבלתי את הערות החברים לתשומת לבי ו’מה שנראה בעיני החברים כהסכמה מצדי’, אינה כל כך מדויקת, והיא נשארה מבחינתי בעיני החברים בלבד. לגבי תרגומים, זוהי מדיניות עריכה, ואני מרשה לעצמי לפחות עד כדי רבע מכמות של חומרי תרגום לפרסים. מה לעשות? אנו חלוקים בעניין. אני רואה את הספרות (מקור ותרגום כמקשה אחת) כעניין עקרוני. אנא זכרו כי הנכם במעמד ייעוץ ותו לא…”
אמריקה – נמר של נייר
בנסיעות לחו”ל, שם הרבה להופיע ולהיפגש עם אנשי ספרות ותקשורת, הקפיד לשמור קשר עם העולם הספרותי בארץ. בהתכתבויותיו עם אנשי הספרות בארץ, מימי מלחמת המפרץ – נמצאות שורות שמצלצלות כיום מוכרות. מברלין כתב לזיסי סתוי, עורך המדור הספרותי של ידיעות אחרונות. “החדשות מן הארץ מעוררות כתמיד דאגה רבה. כפי שחשבתי מכבר, אמריקה נמר של נייר וכוחותיה עושים פיקניק במדבר הסעודי. מה שלא יהיה – המצב יהיה רע. אני חושב להחליף משקפיים כדי להתאים את פרצופי למסכת גז…” במכתב אחר, מאיובה סיטי ב-7 לנובמבר 1985, למרדכי גלדמן, מתאר בפרוטרוט את הצלחותיו הספרותיות בגולה: “אני שמח מאד שהחלטתי לנפוש מהלחצים ומאווירת ארץ ישראל… מדי שבוע בשבוע אני חש יותר ויותר עד כמה אני מתפתח כאן, וגם הצלחה יחסית ללא כל מאמץ מקיפה אותי כאדרת חמה מן הקרה המשתוללת כאן.. אכן, היו לי כמה ערבי קריאה מוצלחים. אני מחשיב מאד את זה של אוניברסיטת ייל, מה עוד שאני המשורר הישראלי השני שהוזמן לכאן ברוב תשלום ובשכר נאה מאד (עמיחי היה כאן בשנה שעבר) וגם ספרי עומד להופיע כאן. […] החדשות מהארץ משעממות ואף החדשות הספרותיות נראות ממרחק הרבה יותר קטנוניות ומטומטמות. זיסי סתוי מקפיד לשלוח לי מדי שבוע את מוספי הספרות ולעתים קרובות גם מוסף אחר, ומכאן שאני מעודכן עד כדי בחילה ממריבות ויזלטיר – בן – אבידן, שאין בהן לחלוחית של חכמה, הומור וקסם ספרותי”.
לאנדד אלדן – אני אתך עתה בשיריך
הפתעה נמצאה בארכיונו של המשורר אנדד אלדן, ניצול הטבח בבארי, שהועבר במבצע מיוחד לגנזים – הפתעה. המכתב הוא מה- 2 במרץ 1984, מסע לארץ אחרת, ימים אחרים. מתברר שאל שולחנו של אשר רייך, עורך מאזנים הגיע קובץ שיריו של אלדן שיצא זה עתה (כנראה עתה איתו, שירים, הקיבוץ המאוחד, 1983.
.
וכך כתב אשר רייך לאנדד אלדן, עם מגע רך של עורך מפרגן, שלא היסס במקרים אחרים להעיר הערות נוקבות למשוררים וסופרים. “אכן עתה אני אתך בשיריך. כל השבוע האחרון קראתי ושבתי וקראתי בשירים. ויש בהם בהחלט, אם ניתן לומר כך, כמה מאפיינים בולטים מן הייחוד האלדני, העוברים פה ושם מאז “חושך זורם ופרי” [הקיבוץ המאוחד, 1959]: לשון סובטילית ועם זאת שורשית, ארמזים מקראיים, עדנה לירית, מקצבים ומטאפורות קסומים ושובי לב…. שלך כתמיד, אשר רייך.