“תראי מה קורה כשמעבירים דברים לארכיון – נחשפים סודות שהכותב קרוב לוודאי רצה שיתגלו”, ראיון מיוחד עם תמרה (תמי) ברנע, אחותה של רינה בן מנחם, עם העברת ארכיונה לגנזים.
אדיבה גפן
“עשרים שנה אחרי מותה של אחותי, היא ממשיכה לנהל אתי דיאלוג, ממשיכה להיות נוכחת.” אומרת תמי, אחותה הצעירה של הסופרת רינה בן מנחם, שכתיבתה על הומואים ולסביות עוררה רעש גדול בתחילת שנות השישים של המאה שעברה. לדיאלוג הזה, מוסיף כתב יד מיוחד שהשאירה אחריה רינה בביתה בעין הוד. שנים רבות נותר כתב היד, צמוד לציור “האיש בקביים” כפי שהיא קוראת לו, מבלי שאיש ידע עליו.
היא מספרת כי כאשר עברה דינה לאמסטרדם היא השאירה מאחור בביתה בעין הוד, את ציור האיש בקביים והמכתב הצמוד לגב התמונה. “אבא שלי התגורר בביתה, ולאחר פטירתו עבר חפציה לידי אחי. בנו העביר את הקרטון שבתוכו נמצאו ציורים ותכשיטים מעשה ידיה, ביניהם מצאתי את המכתב המסתורי. אני חושבת שהיא השאירה אותו בבית שעזבה, כדי שיום אחד יקראו בו ויכירו אותה כפי שהייתה באותם ימים”.
כשהחלה תמי לסדר את ארכיונה של רינה בן מנחם לקראת העברתו למכון גנזים אגודת הסופרים, התגלה לה סוד. בגב אחד הציורים הסתתר דף נייר מקופל שהיה מודבק אליו כמו ביקש שלא ידעו על קיומו. כשפתחה תמי את הנייר המקופל גילתה שמדובר במכתב של רינה שנכתב ממש עם צאת ספר הראשון והמצליח, ובו היא פורשת בגילוי לב את הייסורים שמביאה לה מלאכת הכתיבה ואת החרדה שמעורר בה הפרסום הגדול לו זכתה עם צאת הספר “הדווקאים”. בעיני, אומרת תמי, אלו הגיגים שאפשר שכתבה לעצמה בלבד, והאמינה שיום אחד הם עשויים להתגלות. מי יודע? כתב היד היה מודבק לציור של איש בקביים, דמות מיוסרת מאד. כשעיינתי בציור גיליתי כי הפנים של הדמות מזכירים מאד את הדיוקן העצמי של רינה”.
“את מדברת על הגילוי הזה בהתרגשות, מה הפתיע?”
“תראי מה קורה שמעבירים דברים לארכיון, נחשפים סודות שמחכים שממתינים שמישהו יגלה אותם. רינה כמו משחקת אתנו במשחק סימני דרך, או ליתר דיוק משחק סימני נפש. כבר מהשורה הראשונה היא זורקת אותנו לקונפליקט הפנימי, “אני אדם מפורסם, אין בי אושר בשל כך, גם לא שמחה.” את המכתב היא מפנה לשדון. מעין דיאלוג עם עצמה, מה שנדהמתי לגלות היה שרינה כתבה שם בגילוי לב חושפני “לשדון”. הוא כמו תובע ממנה להמשיך לכתוב והיא חושפת בפניו על כל מה שמטריד – התייסרות בגין הכתיבה הספרותית, בגין הפרסום הרב שהכביד עליה ושהיא מכנה אותו בזוי ואיום, ויחד עם זה המשיכה לכתוב”.
האם המכתב הזה הוא סוג של וידוי?
“כשקראתי את המכתב פעם שניה ושלישית,” מספרת תמי בהתרגשות, “מיד קפץ מולי ציור אחר של רינה, ציור של שד. האם זהו “שדוני”, שאליו היא מדברת? האם זאת שיחה עם עצמה? יש בספריה אפיזודות שמתכתבות עם הציורים שלה. ואולי להיפך. האם היא משאירה בידינו מפתח ל ייסורי הכתיבה?”
מה עוד למדת על רינה באמצעות כתב היד?
“אני מתחילה לנהל אתה דיאלוג שלא היה בינינו בעבר, בגלל הפרש של 12 שנים בינינו. ברוח התקופה הביטוי נפקד-נוכח מקבל משמעות חזקה. רינה ממשיכה להיות נוכחת בחיים שלנו, לא ידעתי כמה היה לה קשה. היא ממשיכה לדבר. מאד הרגשתי את הכפל באישיותה. מצד אחד, היא רוצה לכתוב, מרגישה צורך לכתוב, יש לה מה להגיד, מצד שני היא הייתה מאד צנועה, אדם מאד ערכי ומוסרי וחוששת שפרסום יזיק חלילה ויביא אותה לכתוב מה שאנשים מצפים ממנה, ולא את מה שבאמת ברצונה לבטא.”
יש משהו שהיית רוצה לשאול אותה? להגיד לה מעבר לשנים בהם היא נפקדת?
“רינה לא הפסיקה לכתוב כל חייה. כתבה המון. חבל שלא הצלחתי לדעת מה היא כתבה, הגיגים? מכתבים? סיפורים? נובלות? אחרי מותה היא ביקשה מידיד שלה לשרוף הכל, כל מה שיצרה ועשתה. הוא מילא את בקשתה ונותרה תעלומה. הייתי אומרת לה שהיא חסרה. שהמילים שלה מהדהדות בי עד היום”.
“פשוט נורא להיות אדם חי…קשה להיות אדם…יצור – פשוט נולד לחיות. לחיות עד שימות. בשביל זה יצור נולד בשביל שבסוף יהיה מת. אבל עד אשר ימות איך יחיה? שיהיה אדם? שלא יהיה סוס ולא יהא פשפש או כינה ולא נחש ולא חפרפרת אלא – שיהא אדם! איך…? (הדווקאים עמוד 125)
שדוני החביב
“בכל יום רביעי נהגנו, אני וחברי לתיכון, להתגנב אל חנות העיתונים של שטרן, בקריית מאיר בתל-אביב, ולעלעל חינם בגיליון החדש של העולם הזה שהוצב על הדוכן בחוץ. כך נודע לחברי ולי על הספר ‘הדווקאים’. הספר, בכריכת נייר, התגלגל מיד ליד, ותוכנו התגלגל מפה לאוזן. כך גילינו לראשונה שיש בעולם אנשים שאוהבים את בני ובנות מינם, מינן. מלים מוזרות כמו לסביות, הומואים, רינה כתבה ‘הומוס’, נקראו ולא הובנו. לא היה לנו גוגל להיוועץ בו”. כך נזכר נחום ברנע, מי שלימים נישא לתמרה (תמי), אחותה של הסופרת שרה רינה בן מנחם (ש.ר.ב). באירוע ספרותי שהתקיים לרגל צאתם מחדש של ספריה של בן מנחם ב-2018, סיפר כי הספרות העברית באותם ימים – כעשור לאחר קום המדינה – הרבתה לספר על לוחמים, חלוצים, חברי קיבוץ, ציונות, סוציאליזם, קליטת עלייה, ערבים ויהודים. והנה – כך צעקה הכותרת ב”עולם הזה” – מופיעה לה סופרת צעירה בת עשרים וחמש הכותבת על “הבעיה הלסבית בישראל”, בלי חשש ובלי מורא. אף מו”ל לא הסכים לפרסם את ספרה הראשון “הדווקאים”, גם העיתונים ענו בשלילה על בקשה לפרסם פרקים ממנו. היא הוציאה אותו לאור בכוחות עצמה. ומי עט על המציאה כמוצא שלל רב? “העולם הזה” כמובן – תחת הכותרת “כיצד מתפשטת בישראל אהבת הנשים”. וספר נהיה ללהיט, נחטף מהמדפים. אחריו הופיעו בזה אחרי עוד שני ספרים (“הצלע” ו”הפרחחית” ) שבמרכזם צעירה שמגלה את משיכתה לנשים – וסולדת מעצמה.
ומאז – דממה. מעבר לרעש ולצלצולים הסנסציוניים של “העולם הזה”, התעלם הממסד הספרותי משלושת הספרים. באמצע שנות ה-60 עברה רינה בן מנחם לעין הוד. חיה שם עם בת זוג, ציירה ועיצבה תכשיטים. בתחילת שנות ה-70, לאחר פרידה מבת זוגה, עזבה את ישראל והשתקעה באמסטרדם – שם היה לה דוכן לממכר משקפיים בשוק הפשפשים. ב-12 ביוני 2004 נפטרה בגיל 69 ממחלה, תוצאת עישון בן עשרות שנים.
יותר מחמישים שנה היו צריכות לחלוף מאז צאת ספרה הראשונה – עד שזכתה להכרה ספרותית. כעשרים ואחת שנה לאחר מותה זכתה הסופרת הלסבית הנשכחת שהחוקרת שרה מענית פרסמה סדרה בת שלושה פרקים על יצירתה על דפי מוסף זה – תרבות וספרות של עיתון הארץ 17/04/2015 – 24/04/2015. כשלוש שנים לאחר מכן – הופיעה מהדורה חדשה שכרכה יחד את “הדווקאים”, “הצלע” ו”הפרחחית” בהוצאת עם עובד (2018). ב”וועדת המדרוג” של מוסף שבת של הארץ צוינו יחד בריבוע ה”טוב” ההוצאות המחודשות של יצירתה לצד “בעד ההזיה” של יותם ראובני.
הצצה מפתיעה לנשמתה המסוכסכת של יוצרת פורצת דרך זו, נמצאה בארכיונה שהועבר לגנזים באחרונה על ידי אחותה הצעירה תמי ברנע (ראה ראיון עמה, על גילוי כתב היד). הרשימה “חשבון באותיות” נמצאה מהודקת מאחורי ציור של שדון. דו שיח בינה לבין ה”שדון החביב שלי”, אחרי הפרסום שזכתה לו בעקבות הסנסציה שעורר ‘הדווקאים’.